24 בנובמבר 2011

לקיחת אחריות כתנאי במציאת עבודה

יום אחד בלי הכנה מוקדמת של ממש, הבנתי שתהליך חיפוש העבודה הוא לגמרי תהליך שבאחריותי. זה קרה באמצע שנת 2009, כאשר כולם בפה אחד המליצו לי לא להתפטר מהחברה היציבה בה עבדתי כחמש שנים בגלל המשבר המשתולל והאמהות הטריה של בתי הבכורה. אבל אני למודת הצלחות מטרום הורות בשליחת כמה עשרות קורות חיים, הדפתי את הטענות.. כל השאר מתועד בדפי היסטוריה אישית.

כרעם ביום בהיר לא הפכתי להיות מוכשרת פחות, או אסרטיבית פחות אלא רק אמא ומתמודדת מול עשרות רבות של מועמדים ולהם כמו שזה קורה בחיים אמיתיים, יתרונות רבים ממני. ראינות הסתיימו בסינון טלפוני של מגייסת במקרה הטוב או של מזכירה במקרה הרע. מנהלים מגייסים לא נראו באופק.

אם בוחנים את שנת 2009 ניתן לשים לב שאנשי מכירות היו בין הבודדים שהמשיכו להחליף ולמצוא עבודה בתקופה לא פשוטה. כל ארגון קטן כגדול הבין שיש לו מטרה ברורה אחת, להקטין הוצאות ולהגדיל הכנסות, ומכירות במקרה הזה היו חמצן חיוני לתקציב הארגוני.

התחלתי ליישם את הטכניקות המכירה שלי על מנהלים מגייסים, התייחסתי לתהליך כאל מכירה פומבית של כל המרבה בסיכוי לראיון זכה ליחס אדיב, חיוך מלוטש ושמירת קשר לטווח ארוך. ישבתי מול עשרות מעסיקים ורק שלושה הציעו לי משרה. היו דברים בסיסיים שלא ויתרתי עליהם בראיונות:
א. הופעה חיצונית ב. בטחון עצמי ג. סיום פגישה עם תוצרים.
אסיבר את עצמי: כאשר מועמד/ת מסיימים ראיון מבלי לדעת מה הצפי להמשך או מה אורך התהליך לא ניתן לשפר עמדות.
חזרתי הביתה ברוב המקרים כאשר אני יודעת שלבי מיון וסינון, האם אני עומדת בתנאי הסף והערכה כללית האם יש כאן פוטנציאל לקבלת חוזה עבודה.

היום בעבודה מול מועמדים אני שואלת "איך את/ה מחפש/ת עבודה?" והתשובה לרוב לא מפתיעה: לוחות דרושים, חברות השמה וחברים קרובים שיודעים שאני מחפש/ת. משפט חובה "לא חוזרים אלי - אני כל יום שולח/ת קורות חיים".

בימינו נאמר הכל על רשתות חברתיות ונטוורק ולכן לא אחזור על חשיבותם בתהליך, אלא אחדד:
הסתמכות רק על לוחות דרושים וחברות השמה זו העברת אחריות על מגייסים וזה בהחלט חיפוש עבודה. במידה והמטרה הינה מציאת עבודה, הכלים צריכים להיות יותר יעילים. חיפוש יזום, פניה אטרקטיבית, ניהול תהליך מול כל גורם שמאפשר עדכון, הכנה לראיונות, ליטוש יכולת להתראיין והעברה בראיון את עיקר נקודות החוזק תוך מחשבה עמוקה ואמיתית על צורכי הארגון, המשרה ומנהל שרוצה שקט תעשייתי. כן זו אחריות של מועמד לבלוט ולשכנע את המנהל הפוטנציאלי שהוא הוא יהיה "תרנגולת שמטילה ביצי זהב".

ועוד מילה על אחריות: כאשר אני לוקחת את התהליך חיפוש עבודה וממנה את עצמי כאחראית להצלחתו, ספק אם חודש או ככמה חודשים אחרי שהתחלתי עבודה חדשה שוב אתחיל לשלוח קורות החיים לכל משרה אפשרית ולעייף מגייסים מנוסים.

חומר למחשבה:
כאשר חלילה נקלעים לסיטואציה משפטית, לא יעלה בדעתו של אף אחד לפנות רק לסנגוריה ציבורית, מישהו כבר ימליץ לנו על עו"ד כריש שינהל את התיק ויקדם את האינטרסים שלנו.
או קבלת חוו"ד שניה לפני ניתוח, לא נסתפק רק ברופא משפחה ופורום בynet מקצועי ככל שיהיה. היעילים שבנינו יגעו למנהלי מחלקות ופרופסורים כדי לשמוע אבחנה זהה שנשמעה מרופא משפחה שלושה חודשים לפני ובעלות של 18 שקלים לביקור.

גם בתהליך חיפוש עבודה כדאי לחשוב על אסטרטגיה, להפעיל קשרים, להתאמץ ולהגיע למשרות או למנהלים מגייסים.

תשאלו כל מנכ"ל או סמנ"ל מנוסה איך הוא מצא את המשרה הכי שווה..
באחריות אני אומרת לכם - דרך הפרוטקציה !!


שלכם,
נילי חייקין


9 בנובמבר 2011

דוח יומי – חודש תשיעי!

:-) 6:20 – שעון מעורר.. חלומות על חופשת הלידה המתקרבת ואיתה שעות שינה בלתי נגמרות (הלוואי).

:-) 7:00 – מארגנת ילדה לגן, שאלה שמתחילים את הבוקר: "אמא מתי את יולדת ? כבר עברו שבועיים?" למי היא דומה? בדרנית!

:-) 7:30 – הורים בכניסה לגן עם מבט עצוב / מרחם, אני עונה עם חצי חיוך.."כן, לא ילדתי, כבד, לא נורא".

:-) 7:42 אחותי בנייד, מותק, כל יום בודקת האם לא ילדתי בלילה, "לא, אני מבטיחה לעדכן" אתמול לא עניתי לה, מה זה נלחצה.. חולה עליה.

:-) 8:00 – הליכה איטית מהחניה למשרד..עוברי אורח עם מבט של הזדהות מהול ברחמים, אני מחייכת.

:-) 8:05 – מעלית עם 5 אנשים חוץ ממני, מנסים לנחש "איזה שבוע.. מי בבטן" אישה מבוגרת שואלת "37 – בן" אני מחייכת. גברים ליד המראה במעלית מנסים לחשב איך הם יוצאים מהמעלית.. קומה 3 אני יוצאת.. כולם נושמים לרווחה, מעבר פנוי.

:-) כמה שאלות במייל, כמה הודעות בפייסבוק.. אני עונה לכולם "לא, לא ילדתי" אני מבטיחה לפרסם בפייסבוק כשאלד.. "לא, לא תוך כדי, את יודעת, אני אהיה עסוקה". במה? בואי נתחלף אני אספר לך במה.

:-) יואב חיים מקדיש לי שיר בפייסבוק, שני מעודדת אותי בלייקים.. איזה חברים. לפני יומיים הוקדש לי שיר של ריהנה.. יואב די שונא אותה, אבל בשבילי – פשרה כואבת. מאוד מעריכה!

:-) 8:30-9:00 כולם מגיעים למשרד.. בדיחות קבועות האם אני בהריון ומתי אני יולדת? אה עוד לא.. אז תפסיקי לקטר, תתחילי לעבוד. חכו חכו, אני אסגור את הנייד ליומיים בחדר לידה, נראה אתכם מסתדרים בלעדי.

:-) מתישהו באמצע היום – מעבר ספונטני במסדרון, כל אישה, כולל מנקה שאי פעם ילדה משתפת אותי בסיפור הלידה שלה. מבטים אל הבטן.. הדעות חלוקות האם הבטן כבר "ירדה".

:-) 13:30 ארוחת צהריים, עם הכניסה שלי לשניצליה, תור מתפצל כמו ים סוף בסיפור "יציאת מצריים".. ברור, רק אני רעבה. כולם בדום מתוח, בעלת המקום מפנקת אותי באוכל. חבל, זה יגמר אחרי לידה עם דיאטות המיותרות..טעים!

:-) שיחות עם מועמדים ולקוחות. אני עושה עליהם ניסוי אנתרופולוגי "כן, אני בתשיעי.. עוד שניה יולדת" כמה אמפטיה בחינם !!

:-) 16:45 דרך חזרה למעלית ולחניה, אותם מבטים, אותם תשובות "37, בן" חיוך מאולץ.

:-) 17:22 בגן של הילדה, כל ההורים שלא פגשתי בבוקר.. "כן, עוד לא ילדתי, כבד.. לא נורא" מה דחוף לאסוף ת'ילדים יחד איתי באותה דקה בדיוק.

:-) 19:58 שוקלת לברוח לבה"ח (כל יום) ולדווח על צירים כדי להתאשפז בחדר לידה לשבועיים. געגועים לכרית עוצרים אותי כל פעם.. אני עוד אעשה זאת, בין מקלחת של הילדה לסיפור לפני שינה.

:-) מתישהו מאוחר בלילה – אני מבטיחה לעצמי שמחר באמצע יום אזמין אמבולנס למיון יולדות ותוך כדי הנסיעה אקפיץ את הבעל כשהוא בישיבה עם המנהלת בכירה.. הוא יתנצל ויברח, בסוף נוכל צהריים בארומה בתל השומר.. זמן איכות קוראים לזה היום.

לילה טוב. מחר יום חדש !