יום אחד בלי הכנה מוקדמת של ממש, הבנתי שתהליך חיפוש העבודה הוא לגמרי תהליך שבאחריותי. זה קרה באמצע שנת 2009, כאשר כולם בפה אחד המליצו לי לא להתפטר מהחברה היציבה בה עבדתי כחמש שנים בגלל המשבר המשתולל והאמהות הטריה של בתי הבכורה. אבל אני למודת הצלחות מטרום הורות בשליחת כמה עשרות קורות חיים, הדפתי את הטענות.. כל השאר מתועד בדפי היסטוריה אישית.
כרעם ביום בהיר לא הפכתי להיות מוכשרת פחות, או אסרטיבית פחות אלא רק אמא ומתמודדת מול עשרות רבות של מועמדים ולהם כמו שזה קורה בחיים אמיתיים, יתרונות רבים ממני. ראינות הסתיימו בסינון טלפוני של מגייסת במקרה הטוב או של מזכירה במקרה הרע. מנהלים מגייסים לא נראו באופק.
אם בוחנים את שנת 2009 ניתן לשים לב שאנשי מכירות היו בין הבודדים שהמשיכו להחליף ולמצוא עבודה בתקופה לא פשוטה. כל ארגון קטן כגדול הבין שיש לו מטרה ברורה אחת, להקטין הוצאות ולהגדיל הכנסות, ומכירות במקרה הזה היו חמצן חיוני לתקציב הארגוני.
התחלתי ליישם את הטכניקות המכירה שלי על מנהלים מגייסים, התייחסתי לתהליך כאל מכירה פומבית של כל המרבה בסיכוי לראיון זכה ליחס אדיב, חיוך מלוטש ושמירת קשר לטווח ארוך. ישבתי מול עשרות מעסיקים ורק שלושה הציעו לי משרה. היו דברים בסיסיים שלא ויתרתי עליהם בראיונות:
א. הופעה חיצונית ב. בטחון עצמי ג. סיום פגישה עם תוצרים.
אסיבר את עצמי: כאשר מועמד/ת מסיימים ראיון מבלי לדעת מה הצפי להמשך או מה אורך התהליך לא ניתן לשפר עמדות.
חזרתי הביתה ברוב המקרים כאשר אני יודעת שלבי מיון וסינון, האם אני עומדת בתנאי הסף והערכה כללית האם יש כאן פוטנציאל לקבלת חוזה עבודה.
היום בעבודה מול מועמדים אני שואלת "איך את/ה מחפש/ת עבודה?" והתשובה לרוב לא מפתיעה: לוחות דרושים, חברות השמה וחברים קרובים שיודעים שאני מחפש/ת. משפט חובה "לא חוזרים אלי - אני כל יום שולח/ת קורות חיים".
בימינו נאמר הכל על רשתות חברתיות ונטוורק ולכן לא אחזור על חשיבותם בתהליך, אלא אחדד:
הסתמכות רק על לוחות דרושים וחברות השמה זו העברת אחריות על מגייסים וזה בהחלט חיפוש עבודה. במידה והמטרה הינה מציאת עבודה, הכלים צריכים להיות יותר יעילים. חיפוש יזום, פניה אטרקטיבית, ניהול תהליך מול כל גורם שמאפשר עדכון, הכנה לראיונות, ליטוש יכולת להתראיין והעברה בראיון את עיקר נקודות החוזק תוך מחשבה עמוקה ואמיתית על צורכי הארגון, המשרה ומנהל שרוצה שקט תעשייתי. כן זו אחריות של מועמד לבלוט ולשכנע את המנהל הפוטנציאלי שהוא הוא יהיה "תרנגולת שמטילה ביצי זהב".
ועוד מילה על אחריות: כאשר אני לוקחת את התהליך חיפוש עבודה וממנה את עצמי כאחראית להצלחתו, ספק אם חודש או ככמה חודשים אחרי שהתחלתי עבודה חדשה שוב אתחיל לשלוח קורות החיים לכל משרה אפשרית ולעייף מגייסים מנוסים.
חומר למחשבה:
כאשר חלילה נקלעים לסיטואציה משפטית, לא יעלה בדעתו של אף אחד לפנות רק לסנגוריה ציבורית, מישהו כבר ימליץ לנו על עו"ד כריש שינהל את התיק ויקדם את האינטרסים שלנו.
או קבלת חוו"ד שניה לפני ניתוח, לא נסתפק רק ברופא משפחה ופורום בynet מקצועי ככל שיהיה. היעילים שבנינו יגעו למנהלי מחלקות ופרופסורים כדי לשמוע אבחנה זהה שנשמעה מרופא משפחה שלושה חודשים לפני ובעלות של 18 שקלים לביקור.
גם בתהליך חיפוש עבודה כדאי לחשוב על אסטרטגיה, להפעיל קשרים, להתאמץ ולהגיע למשרות או למנהלים מגייסים.
תשאלו כל מנכ"ל או סמנ"ל מנוסה איך הוא מצא את המשרה הכי שווה..
באחריות אני אומרת לכם - דרך הפרוטקציה !!
שלכם,
נילי חייקין
כרעם ביום בהיר לא הפכתי להיות מוכשרת פחות, או אסרטיבית פחות אלא רק אמא ומתמודדת מול עשרות רבות של מועמדים ולהם כמו שזה קורה בחיים אמיתיים, יתרונות רבים ממני. ראינות הסתיימו בסינון טלפוני של מגייסת במקרה הטוב או של מזכירה במקרה הרע. מנהלים מגייסים לא נראו באופק.
אם בוחנים את שנת 2009 ניתן לשים לב שאנשי מכירות היו בין הבודדים שהמשיכו להחליף ולמצוא עבודה בתקופה לא פשוטה. כל ארגון קטן כגדול הבין שיש לו מטרה ברורה אחת, להקטין הוצאות ולהגדיל הכנסות, ומכירות במקרה הזה היו חמצן חיוני לתקציב הארגוני.
התחלתי ליישם את הטכניקות המכירה שלי על מנהלים מגייסים, התייחסתי לתהליך כאל מכירה פומבית של כל המרבה בסיכוי לראיון זכה ליחס אדיב, חיוך מלוטש ושמירת קשר לטווח ארוך. ישבתי מול עשרות מעסיקים ורק שלושה הציעו לי משרה. היו דברים בסיסיים שלא ויתרתי עליהם בראיונות:
א. הופעה חיצונית ב. בטחון עצמי ג. סיום פגישה עם תוצרים.
אסיבר את עצמי: כאשר מועמד/ת מסיימים ראיון מבלי לדעת מה הצפי להמשך או מה אורך התהליך לא ניתן לשפר עמדות.
חזרתי הביתה ברוב המקרים כאשר אני יודעת שלבי מיון וסינון, האם אני עומדת בתנאי הסף והערכה כללית האם יש כאן פוטנציאל לקבלת חוזה עבודה.
היום בעבודה מול מועמדים אני שואלת "איך את/ה מחפש/ת עבודה?" והתשובה לרוב לא מפתיעה: לוחות דרושים, חברות השמה וחברים קרובים שיודעים שאני מחפש/ת. משפט חובה "לא חוזרים אלי - אני כל יום שולח/ת קורות חיים".
בימינו נאמר הכל על רשתות חברתיות ונטוורק ולכן לא אחזור על חשיבותם בתהליך, אלא אחדד:
הסתמכות רק על לוחות דרושים וחברות השמה זו העברת אחריות על מגייסים וזה בהחלט חיפוש עבודה. במידה והמטרה הינה מציאת עבודה, הכלים צריכים להיות יותר יעילים. חיפוש יזום, פניה אטרקטיבית, ניהול תהליך מול כל גורם שמאפשר עדכון, הכנה לראיונות, ליטוש יכולת להתראיין והעברה בראיון את עיקר נקודות החוזק תוך מחשבה עמוקה ואמיתית על צורכי הארגון, המשרה ומנהל שרוצה שקט תעשייתי. כן זו אחריות של מועמד לבלוט ולשכנע את המנהל הפוטנציאלי שהוא הוא יהיה "תרנגולת שמטילה ביצי זהב".
ועוד מילה על אחריות: כאשר אני לוקחת את התהליך חיפוש עבודה וממנה את עצמי כאחראית להצלחתו, ספק אם חודש או ככמה חודשים אחרי שהתחלתי עבודה חדשה שוב אתחיל לשלוח קורות החיים לכל משרה אפשרית ולעייף מגייסים מנוסים.
חומר למחשבה:
כאשר חלילה נקלעים לסיטואציה משפטית, לא יעלה בדעתו של אף אחד לפנות רק לסנגוריה ציבורית, מישהו כבר ימליץ לנו על עו"ד כריש שינהל את התיק ויקדם את האינטרסים שלנו.
או קבלת חוו"ד שניה לפני ניתוח, לא נסתפק רק ברופא משפחה ופורום בynet מקצועי ככל שיהיה. היעילים שבנינו יגעו למנהלי מחלקות ופרופסורים כדי לשמוע אבחנה זהה שנשמעה מרופא משפחה שלושה חודשים לפני ובעלות של 18 שקלים לביקור.
גם בתהליך חיפוש עבודה כדאי לחשוב על אסטרטגיה, להפעיל קשרים, להתאמץ ולהגיע למשרות או למנהלים מגייסים.
תשאלו כל מנכ"ל או סמנ"ל מנוסה איך הוא מצא את המשרה הכי שווה..
באחריות אני אומרת לכם - דרך הפרוטקציה !!
שלכם,
נילי חייקין
